אתם חייבים להכיר אשה מדהימה

נעמי רוגל - נגנית חליליות,

מורה מעל 50 שנים,

טיפחה וגידלה עשרות רבות של נגני חליליות,

חלקם נמצאים בצמרת החוקרים והמבצעים בארץ ובעולם.

מהראשונות שעסקו בתחום המוזיקה העתיקה בארץ,

לימדה מעל 30 שנה במכללה למוזיקה - מכללת לוינסקי,

שם הדריכה עשרות ואפילו מאות מורים לנגינה בחליליות ומורים למוזיקה.

נעמי היא מוזיקאית ותיקה, המשלבת נגינה בקונצרטים והוראה של שפת המוזיקה.

מופיעה ברחבי הארץ ,אירופה וארצות-הברית,

מעמיקה במיוחד בהבנת המוזיקה בראי הרנסנס, הבארוק והמאה ה 20-

התקופות בהן פרחה המוזיקה לחליליות.

לימדה בבית הספר הריאלי, הנחתה הרכבים בביה"ס לאמנויות רעות ויצ"ו,

מלווה היום מורים ברחבי הארץ, על מנת לחוות את הנגינה בחליליות ברמה גבוהה יותר.

מנחת פלדנקרייז מורשה, העובדת עם ציבור מגוון כולל נגנים מקצועיים הסובלים מכאבים פיזיים.

חוץ מזה, נעמי היתה המורה הראשונה המקצועית שלי לחליליות...

אני זוכרת את זה כיום הכי כיפי בשבוע

לנעמי הגעתי בגיל 11 בכיתה ו'.

המורה הראשונה שלי המליצה לי לעבור אליה - חשבה שזה יהיה נכון עבורי.

וכך, פעם בשבוע סבא שלי היה לוקח אותי באוטובוס מעמק יזרעאל לחיפה.

היינו יורדים בתחנה ברחוב העצמאות בחיפה, וסבתא שלי היתה אוספת אותנו -

קודם כל אליהם הביתה לאכול אוכל של סבתא, ומשם מסיעה אותי לשיעור החלילית.

בערב אמא שלי היתה אוספת אותי חזרה הביתה.

זה היה היום הכי כיף בשבוע!

מאז עברו כמה וכמה שנים.

אני מקימה מיזמים וכותבת לי פוסטים,

ונעמי ממשיכה להסתובב בארץ ובעולם ולהעביר מהידע העצום שצברה לדורות הצעירים יותר

גם מורים, וגם תלמידים.

נעמי רוגל ואמה קרקבי זמרת הסופרן נפרדות בסיום קורס

היא חיה את עולם החינוך המוזיקלי על כל גווניו והשינויים שחלו בו.

היא ממשיכה להיפגש וללמד ילדים צעירים:

בכל מקום בו אחד משמונת נכדיה לומד - היא מגיעה ומעבירה שיעורי נגינה ומוזיקה.

זו מסורת שהיא יצרה במהלך השנים, ואיזו זכות גדולה זו עבור המוסדות הללו (וכמובן עבור הנכדים).

לא היה לי ספק שאני חייבת להגיע ולשמוע איך נעמי רואה את התהליכים התרבותיים והחינוכיים שהתרחשו פה במהלך שני העשורים האחרונים.

התירוץ הנוסף היה שפשוט התגעגעתי...

מה זו מוזיקה?

מוזיקה היא שפה.

המושג מוזיקה השתנה מאוד במהלך השנים.

מכיוון שגם די ג'יי נחשב מוזיקאי, אזי ברור שמרחב השפה הזו גדל מאוד.

כמו בכל לימוד של שפה צריך קודם כל:

להרגיש אותה,

לחוש,

לשמוע,

ורק כך אפשר ללמוד אותה על בוריה.

לכן, כשאני מלמדת אני מתחילה קודם בללמד להקשיב לכלי, להבין איך הוא מדבר,

אחר כך מתנסים בו- מאלתרים "משחקים" כדי להרגיש אותו.

התווים באים בשלב הרבה יותר מאוחר.

שנים שאני מלמדת כך, והיו הרבה מבקרים בדרך,

בכל זאת מצאתי שזו השיטה שבסופו של דבר הוכיחה ועדיין מוכיחה את עצמה.

המפגש הפיזי בין הגוף לכלי

מפגש גוף וכלי- זו המהות של הנגינה,

זה גם מה שהוביל וחיבר אותי לפלדנקרייז.

חייב להיות חיבור כמעט אורגני בין הנגן לכלי כדי שהוא יוכל לנגן.

כאשר נגן חווה קשיים פיזיים: מחוסר נוחות ועד כאבים פיזיים,

הוא יתקשה לבצע לאורך זמן ולכן התאמת הכלי לנגן היא חשובה מאוד.

למעשה, דייגו אורטיז תאורטיקן ומלחין מהמאה ה16 דיבר על זה כבר אז.

המזל שלי שתמיד עשיתי כמה דברים במקביל

איך זה שאת מצליחה להמשיך בעשייה החינוכית המוזיקלית כל כך הרבה שנים,

בכזו אנרגיה,

שמחה,

ותחושת שליחות?

היה לי מזל גדול שבמהלך כל שנות ההוראה שלי עסקתי בכמה דברים במקביל:

• הוראה בבתי ספר

• הוראת חליליות לתלמידים פרטניים

• הדרכת מורים באקדמיה

• ובשלב מאוחר יותר הכנסתי גם את הפלדנקרייז לחיי.

זה השאיר אותי מחוברת לסביבת הלמידה מהרבה מאוד כיוונים,

וזה גם אפשר לי להשפיע מהרבה מאוד כיוונים.

יש לי הרבה תודות למשה פלדנקרייז,

אני מוצאת שהיכולת שלי להמשיך וללמד קשור קשר הדוק לחיבור עם הפלדנקרייז.

סבלנות זה מצב גופני פיזי, העיסוק בפלדנקרייז משאיר אותי בקשר עם הגוף שלי:

כפות הרגליים,

הנשימה,

הבטן,

וכשאני מתרגזת או כועסת אני קודם כל הולכת לנשימה ורק אחר כך מגיבה.

זה מאפשר לי סבלנות וסובלנות - זה מאפשר את ההוראה.

מאז ומעולם התייחסתי לילדים כמבוגרים- אני תמיד מדברת איתם בגובה העיניים

העולם השתנה,

העולם של הילדים השתנה, ובוודאי התקשורת איתם.

איך גם כיום את מצליחה להמשיך לתקשר ולייצר חיבור משמעותי עם הילדים?

לגרום להם להקשיב לך ולצאת איתך למסע המוזיקלי?

תמיד אמרו לי שאני מדברת עם הילדים כמו מבוגרים, אין ביננו הירראכיה,

אני לא מנסה "להתנחמד" אני מדברת איתם בגובה העיניים.

כשאני מגיעה ללמד בכיתות של הנכדים שלי, אני מחברת אותם מתוך סיפור שהם יכולים להזדהות איתו.

כשאני מלמדת אותם על החליליות אנחנו מדברים על משפחה, על הקולות השונים של חברי המשפחה,

אחר כך אני מציגה להם את משפחת החליליות.

כן, גם מושג המשפחה הוא מושג שהמרחב שלו גדל ונהייה מגוון יותר:

משפחות של שני אבות, שתי אמהות, הורה אחד -

ועדיין זו משפחה ולכל אחד קול ייחודי לו.

במקביל למרחבים הגדלים יש כמה דברים עליהם אני לא מוכנה לוותר-

כמה עקרונות בסיסיים שחשובים לי.

כבר לא מעט שנים שאני מרגישה את הנטייה לקצר תהליכים, להפוך את החינוך ל"בופה טעימות"-

ראיתי את זה כשהעברתי קורסים למורים בסמינר לוינסקי:

לימדתי מורים לחליליות לנגן בחליליות והוראת חליליות.

בשלב מסויים הקורס שנבנה ל 3 שנים הלך והתקצר עד שהפך לקורס סמסטריאלי -

זו היתה הנקודה שבה אמרתי מספיק ודי.

כך גם בבתי הספר.

יש לי שני נכדים שנמצאים בבית ספר דמוקרטי, ורצו שאעביר שם שיעורי חלילית במשך מחצית אחת.

את זה אני לא עושה,

אבל במקום זה בניתי קורס היכרות עם החליליות והמוזיקה.

במערכת ישנם רק כ 10% מורים נהדרים- אבל זה תמיד היה כך

איך את רואה את השינוי שחל במערכת החינוך?

להיות מורה קשה היום פי אלף יותר ממה שהיה. המורה כבר לא בעל הידע,

בנוסף, גם אין לו את הגיבוי והמעמד החברתי שהיה פעם למורים.

מורים נהדרים תמיד היוו רק כ 10% מהמורים במערכת,

מה שהקל זה שפעם היתה משמעת - היום כבר לא כל כך...

בנוסף, המורים היו אנשי אשכולות. היה להם ידע רחבי עצום.

היה לי מורה שידע 7 שפות (ועדיין היה מורה גרוע).

היום, באופן כללי, ההכשרות ולימודי העתודה הפכו להיות הרבה יותר נקודתיים, מצומצמים,

אתה עוסק ומתמקצע בנישה מאוד מאוד ספיציפית .

פחות ופחות עוסקים בקשרים ובהקשרים הרחבים.

לעומת זאת, הילדים חשופים לכמויות ידע עצומות ויודעים בעצמם לייצר הקשרים מדהימים.

נכון, הם לא יודעים לסנן מספיק, הם לא יודעים להבדיל בין אמת ל"פייק" - אלו המיומנויות שלהן הם זקוקים.

מצד שני, כשאני שומעת את הנכדים שלי מדברים,

את האותנטיות ואת הידע העצום שלהם בתחומים שמעניינים אותם- אני נפעמת.

סיום קורס בגרץ - הקבוצה הישראלית

ילדים לא אמורים לשבת מעל 45 דקות על כיסא, האמת שגם מבוגרים לא צריכים.

במקומות שונים בעולם כבר גילו את זה מזמן.

מאפשרים להם אביזרים כמו כסא נדנדה או אביזר אחר המאפשר תזוזה תוך כדי הלימוד.

מחקרים מראים שזה משפר בצורה משמעותית את יכולת הריכוז.

באחת הכיתות שלימדתי בה, נתנו לילדים לשבת על כריות "פיתה" כאלו המחייבות אותך כל הזמן לאזן את שיווי המשקל. ככה לימדנו חליליות וזה עבד מצוין.

הוראה ותלמידים תמיד היו משפחה

אצל נעמי תמיד היינו - התלמידים - חלק מהמשפחה שלה.

זה היה נראה לי טבעי וברור.

היא היתה מקבצת אותנו- תלמידים שהגיעו מרחבי הארץ - בבית שלה,

ואיכשהו תמיד הרגשנו שייכים.

משלב מאוד מוקדם היה הרכב חליליות - זו היתה זכות עצומה וחוויה נפלאה.

בשלב מאוחר יותר היא היתה מצרפת כלים נוספים ותמיד היה צ'מבלו.

המוזיקה היתה עוטפת אותנו מכל כיוון, ההורים היו חלק בלתי נפרד מהתהליך,

הקונצרטים תמיד היו באוירה ביתית ולא משנה אם כבר היינו חלק ממוסד מוזיקלי כזה או אחר,

תמיד היינו מגיעים לבית של נעמי, תמיד היתה שם המשפחה שלה ותמיד היה כיבוד ביתי.

נעמי, משפחה ותלמידים ככה סתם בשביל הכיף

כשהתחלתי ללמד בעצמי הייתי בטוחה שכך נוהג כל העולם,

אז האמת שלא ממש...

מעטים המורים היודעים לקחת קבוצת ילדים, שלפעמים הדבר היחידי המחבר ביניהם, זה רצון לרכוש מיומנויות מוזיקליות בתחום מסויים, ולהפוך אותם לקבוצה חברתית משמעותית,

לתת את תחושת החיבור והשייכות בלי לדבר על זה, אלא פשוט לעשות.

באופן כללי נעמי היא מאלו שמדברים פחות ועושים יותר - ואולי זה הדבר הכי ייחודי בה.

נעמי תמיד נשארת בית לתלמידים הבוגרים שלה, אלו שיצאו למסעות בחו"ל או פנו לכיוונים אחרים.

כאלו שמגיעים לביקור קצר, או הפכו למרצים בכירים באוניברסיטאות.

היא מייד ממציאה איזו סדנא או קורס, פותחת את ביתה ושוב מאגדת תלמידי עבר ותלמידים צעירים

מבלי לשים לב בכלל -

הכל טבעי, הכל מגיע מהרבה כבוד והערכה לזולת,

מתוך יצירתיות ואמונה גדולה בכוחה של שפת המוזיקה,

מהרצון ללמוד בעצמה תחומים חדשים,

מיכולת ההאזנה שיש לה ושהנחילה לכל כך הרבה דורות של נגנים.

מבחינתה של נעמי כל מי שניגן בעברו- נשאר נגן לנצח.

לא מדובר פה בשיטות הוראה חדשניות,

אלא דווקא דבקות בערכים שחיינו על פיהם בעבר

נעמי ממשיכה להתנדב וללמד.

זכות גדולה לילדים שפוגשים בה אפילו בחטף למהלך סימסטר בודד.

אם מדברים על התמדה, אין ספק שהמעורבות שלה ברבדים רבים כל כך בחינוך המוזיקלי,

במשך שנים רבות כל כך יצרה אימפקט על העולם.

אבל היכולת שלה להישאר כל כך רלוונטית טמונה במשהו אחר.

היא לא נעה ונדה על פי רוחות השינוי התרבותי,

היא גם לא פיתחה שיטות לימוד חדשניות כדי להתאים לרוח התקופה,

היא נאמנה לעקרונות בסיסיים שרבים מאיתנו גדלנו על פיהם והם אלו שמנחים אותה בכל פעילות:

כבוד לזולת,

הקשבה,

סקרנות,

יצירתיות,

גמישות מחשבתית.

וכשהיא מדברת עם תלמידים בגיל הנכדים שלה, בגובה העינים, באותנטיות כזו שיש רק לה,

ובלי דרישות- רק בהתנהגות מבוקרת,

הם פשוט לא יכולים אלא ללכת שבי אחרי הסיפורים שלה, שתמיד מסופרים בקול שקט ובסבלנות.

את הפוסט הזה אני בוחרת לסיים בציטוט של נעמי, שהוא נקודה למחשבה עבור כולנו - בטח ובטח בימים בהם מדברים על מורים רבים כל כך העוזבים את מערכת החינוך:

"חינוך לא עושה את החברה,

החינוך הוא גם לא זה שייצור את השינוי בחברה.

חברה היא זו העושה את החינוך,

החינוך הוא פרצופה של החברה, הוא השיקוף שלה."

אם הפוסט הזה עשה לכם חשק לנגן בחליליות או להתחבר לגוף בשיטת פלדנקרייז:

זה המייל של נעמי שתמיד תשמח לתת מענה naomirogel@gmail.com

ואם החלטתם שהגיע הזמן להעשיר את עצמכם -

מוזמנים להכנס לדף הארועים שלנו ולהרשם לסדנא, הרצאה או כיתת אמן

https://www.miamusic.co.il/events