לאחרונה פורסם מכתב ההתפטרות החריף של גל מאיר מורה בתיכון.
למעשה זהו כתב אישום למערכת החינוך כולה ובעיקר לעומדים בראשה.
לאחרונה פורסם מכתב ההתפטרות החריף של גל מאיר מורה בתיכון.
למעשה זהו כתב אישום למערכת החינוך כולה ובעיקר לעומדים בראשה.
מאיר מתאר מערכת, המטילה את כל האחריות על המנהלים והמורים, אך שוללת מהם סמכויות.
מערכת המפרה הסכמים ומרדדת תכניות שמטרתן לאפשר אוטונומיה לחלקי המערכת.
תהיינה הסיבות אשר תהיינה,
בפועל צורת התנהלות כזו מייצרת חוסר נאמנות של המועסקים,
מייצרת חוסר אמון בין חלקי המערכת,
ובעיקר גורמת לכך שאלפי מורים נמרצים וחדורי אידאולוגיה פורשים מהמערכת כל שנה.
המכתב התפרסם ברשתות החברתיות ובתקשורת ועורר הדים רבים.
כאמא לילדים הנמצאים כבר תשעה חודשים בלמידה מרחוק - התחושה היא קשה.
אני רואה עד כמה האתגר גדול עבור ילדיי,
אני גם רואה עד כמה המורים והמנהלים משתדלים לייצר פתרונות.
הגענו לסוף סמסטר, סיימנו כשליש משנת הלימודים ועתיד הלמידה לא נראה מעודד.
במקום להפוך את התקופה המורכבת הזו לשעתה המכוננת של המערכת,
היא לא משכילה לייצב את עצמה ולשמור על המשאב היקר מכל- המורים.
בית ספר אמור לייצר אתגרים ולהקנות מיומנויות להתמודד איתם
נורה אדומה ומהבהבת נדלקה אצלי בעקבות כמה משפטים בנושא אחר שמאיר כתב:
"גידלנו דור שהרתיעה שלו מהתמודדות היא קמאית כמעט, משום שהוא אינו ערוך להתמודד עם קושי כלשהו".
אחת מהמטרות המוגדרות והמשמעותיות ביותר של בית הספר היא הקניית מיומנויות חיים לבוגריו.
הנושא הזה נדון בכל צורה שהיא בכל פורום שהוא.
ואפילו עוד יותר עם המעבר לעולם דיגיטלי והצורך במיומנויות חדשות- מיומנויות המאה 21.
פה מאיר מעלה נושא הרבה יותר עמוק ומטריד - הוא מדבר על חוסר בהצבת אתגרים.
והוא ממשיך:
"בבתי ספר מסויימים, מקפידים שאפילו פעילות חוץ כמו משחקי רחוב לא תצריך מחשבה ותתאים לכולם, וגם בטיולים שנתיים מוותרים על מסלולי הליכה רגליים מחשש שתלמידים לא ייצאו לטיולים.
בבתי ספר מסויימים מוותרים על ביקור בהצגות בטוענה שזה קשה מדי עבור התלמידים.
זוהי אזלת יד שהיא מתכון בדוק לאומללות של בני נוער רבים"
היציאה מאזור הנוחות,
ההתמודדות עם אתגר גם אם הוא קטן,
היא זו המובילה להתפתחות ולחוסן בבגרות.
בית הספר אמור לעמת את תלמידיו עם אתגרים המתעצמים עם השנים, ולייצר אצלם את ההבנה שהקושי הוא זה המוביל להצלחה.
התנסות בדבר חדש, או בהתמודדות שנראית לא פשוטה, היא זו שתקנה להם את הבטחון בעצמם וביכולותיהם להתמודד גם עם אתגרים שלא פגשו לפני כן.
בתקופה זו שהכל משתנה ללא הרף: ימי קורונה,
התמודדות עם אתגרים הפכה להיות אחת מהמיומנויות הקריטיות לחיים.
מאיר ממשיך ומסכם את הנושא:
"יצרנו בתי ספר שמנסים ליצור עולם פשוט ומסודר ומונעים מהילדים התמודדות עם קונפליקטים.
העולם מכיל קשיים, לא הכל ורוד,
אבל אנחנו פוגשים יותר ויותר תלמידי י"ב שלא זכו להתמודד עם קושי מעולם"
מדוע בתי הספר חוששים ונמענים מהצבת אתגרים משמעותיים לתלמידים?
השאלה שמטרידה אותי היא ממי בית הספר מנסה לחסוך?
למי בדיוק הוא מנסה לייצר עולם פשוט ומסודר?
אולי לעצמו?
אולי אין לו הכוחות להתמודד עם הקושי של התלמידים?
עם הצורך לתווך להם את הצורך במאמץ, והמשמעות של מאמץ מצידם?
להסביר להם מה זה יתן להם להמשך החיים ולמה המאמץ כל כך שווה.
אולי המורים עצמם צריכים הכנה ותיווך לחלק מהפעילויות, כמו הצגה או טיול בשטח או האזנה להופעה מוזיקלית?
או פשוט תנאי עבודה שיאפשרו להם פניות להתמודדויות כל כך חשובות - אפילו יותר ממתמטיקה ואנגלית...
אולי הגיע הזמן להשקיע את ההכשרה הנדרשת למורים עצמם.
ואולי זה החשש מהתמודדות עם ההורים, שהרבה פעמים מעדיפים את הקל והפשוט עבור ילדיהם.
הגיע הזמן לטפל בפער הבין-דורי גם במערכת החינוך
ישנו פער בין-דורי עצום בין רוב המורים לתלמידיהם.
ההתפתחויות הטכנולוגיות המהירות יצרו שינוי דרמטי בצורת החשיבה ובאופן הפעולה של התלמידים.
מערכת החינוך נדרשת ל "מערכת הפעלה" חדשה.
המורים עצמם צריכים תיווך והכנה, כדי שידעו לתת את הכלים הרלוונטיים לתלמידיהם.
זה הזמן הנכון לייצר תכניות סדורות, ובראש ובראשונה למשאב העיקרי- למורים.
כשהמורים ירכשו את הכלים המתאימים, (ולא נעלה פה את נושא השכר והמעמד החברתי), הם יוכלו לעזור לילדנו.
הם לא יחששו לעמת אותם עם משימות הדורשות מאמץ והתמודדות.
הם ידעו שיש להם את היכולת והכישורים להתמודד עם האתגר ושיש להם גיבוי מהמערכת.
אז אולי לפני שנחפש אילו מיומנויות אנו צריכים להקנות לילדינו,
אנו צריכים לבחון אילו מיומנויות אנחנו צריכים להקנות למורים שלהם.
Comments