הזמינו אותי לשפוט בתחרות החליליות הארצית שהתקיימה בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה- ת"א.
בשנתיים וחצי האחרונות זכיתי ללמוד ולהרחיב את נקודות המבט שלי על עולם המוזיקה, על נגינה בכלל, המשמעות של הנגינה על ילדים ועל ההתפתחות שלהם,
ולמדתי המון על התמדה ותרגול.
התחרות הזו היתה הזדמנות לבחון את הערכים והאמונות שלי מחדש,
זה גם יצר לא מעט קונפליקטים פנימיים ושאלות.
אוקי תחרות- מה אני עושה עם זה?
בשנתיים האחרונות אני עוסקת בדרך,
מדברת על המשמעות שלה,
וכמה חשוב לילדים שלנו, דווקא בתקופה הזו, להבין את הערך המצטבר של תהליך ארוך טווח.
זה לא רק להבין,
זה אומר גם ללמוד להתרגל לזה, לקחת את הזמן, לעבוד עם הסתכלות קדימה,
לקבל את אי ההצלחות והמשברים, ולתרגל עבודה קשה.
בקיצור,
כל מה שלא קיים בעולם מהיר של רשתות חברתיות...
בנוסף,
הראיונות והפוסטים האחרונים שערכתי עסקו לא מעט במשמעות נקודות שיא כמו
קונצרט אמצע וסוף שנה, אודיציות ותחרויות -
כאירועים המעבירים את כובד המשקל מהתהליך לתוצר הנקודתי.
בעייתי מאוד אם תלמיד מבסס בסופו של יום את הערך העצמי שלו על פי התוצאה שהשיג באותו אירוע נקודתי- לדוגמא הקונצרט,
ולפי מידת ההצלחה באירוע הוא מודד את ההצלחה וההתקדמות שלו.
תחרות החליליות הוקמה כדי לקדם אג'נדה
דרורה ברוק, ייסדה לפני כארבע שנים את תחרות החליליות.
היו שנים שהיתה בינלאומית, וכמובן שבשל המצב היא הפכה להיות ארצית.
המיזם הוא נפלא ולרוב משולב עם כנס מוזיקה עתיקה מעולה! (גם פה היו שינויים בשל המצב),
מכיון שאין הרבה נגנים מקצועיים בנישה הזו, ארוע ייחודי מסוג זה מאפשר לאגד את כולם,
ולייצר קהילה חיה, משתפת, ומתמקצעת של נגני חליליות.
באופן כללי, דרורה עומלת מזה שנים רבות על חיזוק מעמדה של החלילית ככלי אמנותי לכל דבר ועניין,
ויצירת קהילה לומדת ומשתפת של מורי ונגני חליליות.
שמחתי מאוד על ההזדמנות לשפוט בתחרות,
זו גם היתה הזדמנות עבורי לפגוש מכרים ומכרות שלא ראיתי כבר שנים רבות,
אבל עכשיו כשאני בענייני דרך ופחות בענייני תוצר- זה גם קצת נתקע לי בגרון... בכל זאת תחרות.
אתחיל מהסוף- זה היה מרגש
לשמחתי יצא לי לשפוט בשתי קטגוריות שונות לחלוטין:
נגנים צעירים גילאי 9-13
נגנים בגילאי 15-21 שאינם לומדים במוסד מוזיקלי אקדמאי
כן, היה מרגש לשמוע חברה כל כך צעירים שבחרו לנגן בכלל,
ובאופן ספציפי להכנס לדקויות של עולם המוזיקה העתיקה.
כאלו שעמלו קשה מאוד כדי לנסות ולהביא את יכולותיהם לידי מיצוי על הבמה.
רפרטואר סופר מגוון- מוזיקה מהרנסנס, מהבארוק, מוזיקה ישראלית אמנותית,
והיו גם שחצו גבולות והגיעו לרומנטיקה.
בעיני- מדהים!
אם יש משהו שהשנתיים האחרונות לימדו אותי, זה לא להתייחס לדברים מסוג זה כמובנים מעליהם.
בכלל לא מובן שילד צעיר, או נערה, יבחרו להשקיע כל כך הרבה מזמנם הפרטי ב"תחביב",
ובנוסף יהיו נכונים לאתגר את עצמם בטעימה מעולמות הרחוקים שנות אור מחיי היומיום שלהם.
זה גם לגמרי לא מובן מאליו שהמורים יצליחו לרתום אותם -
לעשייה,
ללמידה,
לתרגול
ולהתנסות.
זכיתי לצפות בזמן אמת בקסם שקורה לנגנים צעירים כשהם מתחילים להתבגר
הדבר השני שריגש אותי, היה לראות איך ככל שהם גדלים המוזיקה נהיית אינטימית יותר,
משהו מגיע ממש מתוכם.
אני יכולה לומר שאפילו הרגשתי זכות להיות שם כשהם מנגנים ככה.
זה כמעט לראות את הקסם מתחולל לנגד עיני.
קטגוריית הנגנים הצעירים
ההבדלים בגילאים הצעירים הם מאוד משמעותיים.
בקטגורית הצעירים, יש הבדלים של שמיים וארץ בין הילדים של גיל 11 שחלקם ממש "חיות במה":
יודעים להתנועע על הבמה, לחייך, לא היו מביישים כל תכנית ריאלטי -ממש שובי לב.
היו גם את אלו שהיו לחוצים.
שכל כך רצו להביא את המיטב, להצליח ליישם את כל מה שלמדו והתאמנו כל כך הרבה זמן.
לעומתם, הילדים הקצת מבוגרים יותר- סביב 13 - שם כבר ניתן לחוש במשהו אחר.
מרגישים שזה כבר מגיע מבפנים, עם הבנה עמוקה יותר של הניואנסים הקטנים,
נראה שהקשר שלהם לכלי ולמוזיקה מגיע כבר ממקום הרבה יותר פנימי ולכן גם יותר פגיע.
זו מוזיקה שיש בה כבר יותר רבדים, יותר עומק.
אני שואלת את עצמי מה האינסנטיב של כל הדבר הזה?
אחרי ההתפעלות הגדולה הראשונית, מתחילות לצוץ השאלות בראשי:
למה הם בכלל הגיעו לפה? ויותר מזה- למה המורים שלהם שלחו אותם לפה?
זה כדי לנצח? את מי? את עצמם? את החברים שלהם? מישהו שהם בכלל לא מכירים?
המורים שלהם רוצים להוכיח משהו? למישהו?
האם זה הרצון להתקבל או להשתייך לקהילה הזו?
איך מרגיש ילד שלא עלה לגמר?
זה בוודאות יתסכל, אבל זה ישבור אותו? יגרום לו להרגיש פחות שווה מהאחרים?
השאלה השנייה שעלתה לי היתה איך מודדים?
חלקם מרגישים הכי נוח בעולם על הבמה, פרפורמרים מלידה,
מצד שני יש את אלו שלקחו על עצמם רפרטואר מאתגר יותר והם מופנמים יותר -
אז מה שווה יותר ומה פחות?
חלק מהשאלות שעלו הפניתי לקולגות שהיו לצידי
בחבר השופטות, ישבו כמה נגניות חלקן בינלאומיות, מנוסות ביותר,
זו היתה הזדמנות מצוינת לשמוע מה דעתן.
אז קודם כל בקטגוריית הצעירים, המשתתפים קיבלו הערכה על הנגינה שלהם גם אם הם לא עלו לשלב הגמר.
היו כאלו שקיבלו הערכה על האומץ לעמוד בפני קהל- זה באמת לא פשוט!
לגבי שאלת אינסנטיב המורים-
זו אכן שאלה והיא לגמרי משליכה על צורת ההכנה שלהם את התלמיד, ולאן יקחו את זה לאחר התחרות.
כמו שכבר כתבתי בפוסטים קודמים-
אם המורה רואה בתלמיד שלו חלון ראווה או המייצג שלו- זו בעיה גדולה.
אם הוא מחפש ארועים בסגנון תחרות- כאלו שייצרו מוטיבציה וקפיצות התקדמות - זה כבר משהו אחר.
דרורה למשל, סיפרה שהיא מקפידה שלתלמידים שלה יהיו לפחות 5 ארועים כאלו בשנה,
כדי שזה יהפוך להיות עוד חלק במסלול שלהם ולא משהו יחיד שעליו מכוון כל כובד המשקל.
ברגע שיש כמה כאלו זה הופך להיות שגרתי יותר,
זה מאפשר לא להצליח ואפילו להיכשל.
יש אפשרות ללמידה,
לשיפור,
להבין מה עובד על הבמה,
מה רק בשיעורים,
ואילו אתגרים חדשים צצים רק כשמגיעים לנקודות הללו ואיתם צריך ללמוד להתמודד.
לגבי הרפרטואר-פה כבר היה לי קשה יותר.
הייתה לי הערכה עצומה לאותם נגנים שבחרו ברפרטואר מאתגר יותר ופחות מובן מאליו.
הם יצאו מאזור הנוחות במקום שגם ככה הוא לא ממש נוח,
וניצלו את ההזדמנות למשהו לחדש,
לעומת אלו שלקחו דברים קצת יותר פשוטים ו"עפו עליהם",
פה הקולגות שלי כבר לא ממש הסכימו איתי.
זו תחרות ואתה צריך ללמוד מה ייצג אותך בצורה הטובה ביותר.
אם אילו יצירות תראה במיטבך.
קטגוריית הנגנים הבוגרים יותר שלא לומדים במוסד אקדמאי
בקצרה- היה נפלא!
השם הארוך לקטגוריה הזו נוצר מתוך הצורך לייצר תת סגמנט שלא קשור בגיל.
הנגנים היו בגילאי 15-21.
בגילאים אלו ישנם נגנים המשרתים בצבא כמוזיקאים מצטיינים וכבר לומדים באקדמיות למוזיקה.
מן הראוי לשים אותם בקטגוריה משל עצמם הכוללת נגנים הנמצאים במסלול המקצועי - וכך אכן נעשה.
הנגנים שזכיתי לשמוע היו יצירתיים בצורה בלתי רגילה.
קשה היה להאמין שהם לא נגנים מקצועיים, אלא עדיין עמוק בתוך תהליך רכישת המיומנויות.
רפרטואר מגוון, רמה טכנית נהדרת, תעוזה, יציאה למחוזות חדשים.
בחור שמשרת בצבא, (לא כמוזיקאי מצטיין), התאמן במיוחד והגיע עם תכנית נהדרת,
בחור בן 15 עם טכניקה מבריקה יוצאת דופן וכל האנרגיות של הגיל...
נגנית שפתחה בשירה,
נגנית אחרת שלקחה קטע של גרוניך ועיבדה אותו.
אני באמת לא יודעת מי מהם יבחר במוזיקה כמקצוע,
אבל אין לי ספק שהמוזיקה כבר חלק בלתי נפרד מההוויה שלהם.
אני לא בטוחה שהם יודעים היום להעריך כמה משמעות וכלים היא נתנה להם לחיים - לעתיד,
הם עוד יגלו את העוצמות של זה.
אז לסיכום תחרות כן או לא?
כמו בכל דבר בחיים זה עניין מורכב,
הוא תלוי לא רק באירוע, האוירה שיש בו והחוויה הכוללת,
אלא בכל האקוסיסטם של הנגן:
המשפחה, החברים ובעיקר המורה.
אירועים מסוג זה מאפשרים התנסות ולמידה.
אצטט גדולים ממני:
"לומדים מהנסיון, ונסיון רוכשים מאי הצלחות, טעויות וכישלונות" (טוני רובינס)
Comments