טל ורון, מהמורים הראשונים שהצטרפו למיזם שלי - MIA MUSIC
בשיחה על הדרך האישית והמקצועית שעשה,
איך התחבר לבודהיזם דווקא בלב ניו יורק הסואנת,
ולמה כדאי ורצוי לחבר בין שיטות האימון שלנו לבין עקרונות מהבודהיזם.
הזדמנות להכיר את המורים הנמצאים מאחורי MIA
את טל ורון פגשתי בסדנא שערך במסגרת כנס של תכנית מפתח-
התכנית החינוכית של התזמורת הפילהרמונית הישראלית.
טל העביר סדנא יחד עם המורה שלו לפוקוסינג (התמקדות) - עצמאות פרלשטיין.
הם דיברו על התמודדות עם לחץ בנגינה ובעיקר היכולת להיות ממוקד בזמן הופעה.
אני זוכרת שמיד חשבתי לעצמי וואו אני חייבת להביא אותו לדבר עם המורים שלי והתלמידים - בעיקר אלו הניגשים לרסיטל בגרות.
זה היה לפני כ 5-6 שנים כשניהלתי קונסרבטוריון בעולם הפיזי ... ואכן הוא הגיע ונתן המון ערך מוסף לכל מי שנכח בסדנא שלו.
כשהתחלתי להגות את הרעיון לMIA טל היה השם הראשון שעלה בראשי:
כמישהו שאפשר להתייעץ איתו,
מישהו שהוא סופר מקצועי,
עם חשיבה יצירתית והיה נראה לי שגם עם "ראש פתוח".
האינטואיציה שלי לא הכזיבה גם במקרה הזה, וטל היה הראשון שנתן תמיכה, רעיונות וחיזוקים.
אז הגיע הזמן שגם אתם תחשפו לאדם המיוחד הזה, שנותן המון ערך וזויות חשיבה חדשות לכל מי שמחליף איתו שתיים וחצי מילים.
שיחה על תהליך, על ביקורתיות,
איך אפשר לייצר דרך בריאה יותר בעולם כל כך השוואתי ותחרותי,
עבור התלמידים ועבור המורים.
הי טל.
ספר לנו בקצרה מה אתה עושה היום
אני מלמד בבית הספר למוסיקה רימון קורס בשם "אמנות האימון וההופעה",
שבא לעזור לאמניות ואמני במה להיות בחדר האימונים עם יותר פוקוס, יעילות, יצירתיות והנאה,
ועל הבמה עם יותר בטחון, אותנטיות והנאה.
אני גם מלמד את הנושאים האלה באופן פרטני, ומעביר סדנאות חד פעמיות.
במהלך הלימודים ב"ניו סקול" ניו יורק - נוצרו שני מסלולים מקבילים:
מסלול ההתפתחות בנגינה ומסלול הבודהיזם
כיצד בעצם הגעת לנושא אמנות האימון?
אמנות האימון הוא שם של ספר - The Art of Practicing
מאת מוזיקאית ומורה בשם מדלין ברוזר מניו יורק.
הגעתי לנושא דרך היכרות איתה וקריאת הספר שלה.
היא הזמינה אותי להדריך איתה בסדנאות קיץ בארה"ב, וכך גם צפיתי בה מלמדת המון,
לימדתי תחת הדרכתה וצברתי ניסיון בסוג הזה של עבודה עם מוזיקאיות ומוזיקאים.
ברגע שסיימתי את הלימודים- הפסקתי לנגן
מה לדעתך הקושי הגדול ביותר שיש לנגנים כיום?
שאלה גדולה שאין לי עליה תשובה ממש,
אני מכיר מה שאני רואה בסביבתי, שזה מאד מצומצם בעצם. אני לא חי במעגלים מוזיקליים רבים.
כנגן ג'אז, אני רואה יותר מה קורה בסצנה הזאת, וגם זה באופן חלקי.
כמורה ברימון, אני פוגש בעיקר זמרות וזמרים שרואים את עצמם.ן הולכות.ים בכיוון של זמר.ת-יוצר.ת.
אלה העולמות שאני יותר בקשר איתם באופן ישיר.
יצא לי גם לפגוש ולעבוד עם מוזיקאים מהעולם הקלאסי.
סך הכול הרבה מהאתגרים הם מה שהיה תמיד – שאלת הפרנסה, שאלת המימוש היצירתי, הסיפוק, וכד'.
אני לא יודע אם זה ייחודי לתקופה שלנו, אבל יכול להיות שיש יותר מוזיקאיות ומוזיקאים מבעבר,
ולאו דווקא יותר הזדמנויות בשבילם להופיע, ואפילו ללמד.
יש גם את שאלת התקשורת בכלל והתקשורת החברתית, שמצד אחד מאפשרת גם להיחשף לאין סוף דברים, וגם להפיץ עצמאית את המוזיקה שלנו,
ומצד שני יש שם גם רוויה מסוימת, וכמובן גם אפשרות להסחות דעת אינסופיות.
המורכבות הנפשית הגדולה של נגנים נוצרת כשההגדרה העצמית, ותחושת הזהות כרוכות ותלויות בנגינה.
אתה משלב בין תחום הנפש והנגינה בכל מה שקשור באימון והופעה,
מדוע תחום המעטפת הרגשית בנגינה כל כך לא מטופל?
אני חושב שזה פשוט כי המורים לא קיבלו התייחסות לנושא הזה כשהם למדו.
זה לא היה חלק מהשיחה, חלק ממה שנכנס בהגדרת התהליך שהם עברו כתלמידים.
אז טבעי שהם לא יתייחסו לזה עם התלמידים שלהם.
זה גם תחום שלא כל מורה ירגיש נוח לגעת בו, וזה לגיטימי כמובן. אבל אני כן מרגיש שזה חסר מאד,
לפחות לחלק מהתלמידים.
לי זה היה חסר.
האם אתה חושב שניתן להתייחס לנושא הרגשי בזמן שיעורי הנגינה
ולתת כלים להתמודדות,
ומאיזה שלב?
זה לגמרי תלוי בדמויות הפועלות.
יש מורים, כאמור, שזה בכלל לא מתאים להם ללכת לשם, ויש גם תלמידים שזה ככה עבורם.
יש גם כאלה ששיח רגשי כן מתאים להם.
אם זה מעניין את המורה, זה עדיין לא אומר שזה מתאים לתלמיד/ה.
אבל אם כן, אז יש הזדמנות לעבוד גם על הצד הזה, וזה יכול מאוד להועיל לתהליך.
הרבה מהקשיים והמחסומים בדרך הם לא באמת מוזיקליים, אלא יותר רגשיים, מנטליים.
זה מדהים כמה עומס רגשי יכול להיות על מוזיקאיות ומוזיקאים,
וכמה שעבודה על העניין הזה יכולה לשחרר את המחסומים האלה.
זה מאד מרגש כשזה מתאפשר.
תן לנו דוגמא לתהליכים מעוררי השראה שעברת עם תלמידים
בגדול,
זה לעבור מחסימות לתנועה וחופש.
יש המון רגעים קטנים-גדולים כאלה במהלך העבודה.
למשל, מישהי שנורא מוטרדת מהדימוי העצמי שלה כמוזיקאית,
מה חושבים עליה,
האם היא טובה,
האם מתי
יחסים אליה.
ואחרי שנותנים מקום והכרה למקומות האלה, שהם מאד לא נוחים,
היא מתחברת גם להנאה שלה מהנגינה,
לריגוש המאד אישי שלה מעצם הצליל,
וכך מוצאת מחדש את הבסיס החיובי שלה עם מוזיקה, לפני שנכנסו כל המורכבויות הנוספות.
זה כמו לחזור הביתה, ולהיזכר שבעצם, יש שם המון אהבה,
המון שמחה,
המון הנאה
ומותר לנו,
יש לנו זכות מולדת,
ליהנות ממוזיקה ולתת מעצמנו לעולם.
הגוף-נפש כל כך כרוכים אחד בשני,
שפעמים רבות עבודה דרך תשומת לב לגוף, ליציבה, למקומות תפוסים, מוחזקים,
משחררת גם את הצד הרגשי.
אנחנו נולדנו לחופש, לביטוי, לנתינה מעצמנו לעולם.
אפשר לחזור למקום הזה, כי הוא למעשה אף פעם לא באמת נעלם.
רק שהוא יכול להיות חבוי או מבוצר מאחורי פחד, מגננות, וכו'.
זה מאוד טבעי שאנחנו מפתחים דפוסים הגנתיים כדי לא להיפגע, בעיקר כשחווינו פגיעה סביב הנגינה,
כמו עלבון, דחייה, ביקורת, וכו'. אבל יש דרך לחזור לתנועה ולחופש,
וזה מאוד מרגש לעזור לזה לקרות.
מה ממה שאתה יודע היום בנושא, היה עוזר לך בעבר? (ואולי מקצר קצת סבל וכאב)
באופן בסיסי, לדעת לדבר עם עצמי ועם אחרים את החוויה שלי.
כשיש מקום לשיח, להתבוננות כנה ופתוחה ולא שיפוטית, זה מאפשר התקדמות.
לפחות בשבילי,
זה לא מספיק להגיד "עזוב אותך, שטויות" או כל מיני פתרונות מהירים ו-"קלים" לאתגרים הרגשיים שעולים בחיי מוזיקאי/ת.
אם היה מקום בו אפשר לדבר על זה, ללמוד כלים להתמודדות עם זה, זה היה יכול להיות מאד רלוונטי עבורי.
טיפ אחד חשוב שאתה יכול לתת למורים.
לשים לב למטען הרגשי שאנחנו מביאים לאינטראקציה
עם התלמידים.
למשל,
אם נורא חשוב לנו שהם יישמעו טוב, כי זה מקרין עלינו,
צריך לשים שם דגל, לעצור.
זה אומר שאנחנו לא באמת רואים את התלמיד/ה שלפנינו,
אלא רק את מה שייצא לנו מההתקדמות שלו או שלה.
זה לא קל, כי אם הדימוי העצמי שלנו יושב על איך התלמידים שלנו נשמעים,
תהיה שם אג'נדה בוערת וכמעט קיומית (לכאורה),
אבל חשוב לדעת שזה בעייתי, ויוכל לעשות עוול לתלמידים.
זה לא אומר שלרצות להתפתח ולהתקדם, ולממש פוטנציאל זה רע, ממש לא.
אבל אם מאבדים קשר עם מה קורה עם התלמיד/ה, איפה היא בכל זה,
איך ה-wellbeing שלה או שלו בתוך כל זה, זה לא מוביל למקום טוב.
אפילו אם בטווח הקצר הם מנגנים ברמה גבוהה, המחיר שהם אולי כבר משלמים הוא כבד,
ועלול להשפיע לרעה על המשך הדרך שלהם.
בשורה התחתונה, זה לא הוגן לעשות את זה לתלמידים שלנו.
טיפ אחד משמעותי שאתה יכול לתת לתלמידים
לזכור שאנחנו מנגנים
כי זה כיף,
מהנה,
מרגש.
משהו שם תפס וממשיך לתפוס אותנו. מוזיקה עושה לנו משהו מיוחד.
מאד חשוב לחזור ולהיזכר בזה, גם אחרי שנים רבות של נגינה.
בנוסף, נסו למצוא את הסביבה האנושית שטובה לכם.
אם יש יותר מדי תחרותיות ואכזריות בשיח של מוזיקאים סביבכם, אתם לא חייבים לקחת בזה חלק.
נסו למצוא את המוזיקאים שיש להם גישה יותר בריאה,
יותר נעימה,
מה שיותר מתאים לכם.
ואם העומס הרגשי שמלווה את הנגינה מרגיש שהוא גובה מחיר,
נסו למצוא עזרה, בין אם זה חברים, הורים, מורים, וכו'.
חבל שהצד הרגשי יכביד כל כך ויגבה מחיר כבד בתוך משהו שאתם בעצם כל כך אוהבים לעשות.
אני הפסקתי לנגן למשך 5 שנים כי זה היה יותר מדי בשבילי.
בסוף חזרתי ובדרך למדתי דברים מאוד משמעותיים ששינו את חיי.
אבל אני חושב שאם היו לי הכלים, והסביבה לעבוד על הצד הרגשי,
לא הייתי צריך את ההפסקה הארוכה הזאת. אולי, מי יודע...
בתקופה האחרונה אתה עוסק הרבה בנושא הפחד שמוביל להימנעות
פחד, דאגה, מתח, חרדה – נושאים שיכולים להיות מרכזיים בחוויה של מוזיקאיות ומוזיקאים.
באימון, יכול להיות מצב של דאגה מאיך יהיה בשיעור, בקונצרט, מאיך אני,
מאיך אני בהשוואה למישהו אחר.
לקראת הבמה, כמובן, פחד, מתח מאוד נפוצים. ובכלל במחשבות על עצמנו כמוזיקאים, בעולם.
האם אני עושה את הדבר הנכון? מה מקומי בסביבה, בקהילה של המוזיקאים?
פחד וחבריו זה נושא רחב, שכמובן לא מיוחד רק לעולם המוזיקה.
הנה כמה כיוונים שבהם אני עובד כשאני עוזר לאנשים עם פחדים ודאגות וכו':
1. לתת מקום לשיחה על הפחדים. בינינו לבין עצמנו, וגם עם אחרים אם מתאפשר.
לנרמל את זה, לתת הכרה לזה. זה אנושי.
2. לשים לב לתגובות שלנו לפחד – בין אם זה לברוח מהעניין (למשל להימנע מלהתאמן כי זה מלחיץ מדי), להיות עצבניים ותוקפניים (כלפי עצמנו, ו/או כלפי אחרים) או להיות בסוג של קיפאון, הלם כזה.
תגובות אנושיות, מאוד ראשוניות, אבל אנחנו יכולים לחיות מעבר לתגובות האלה,
שמאד מגבילות ומצמצמות אותנו ומונעות מאתנו מלהתקדם.
3. לשים לב לשרשרת של הפחד/דאגה –
אני מפחד ממשהו, כי אז....משהו אחר יקרה.
למשל,
אני מפחד לא להיות מוכן לקונצרט, כי אז.....(זה יכול להיות שונה מאדם לאדם)...
מישהו מסוים יחשוב שאני לא שווה...ואז....הוא ידבר על זה עם ההוא או ההיא...
ואז הם לא ירצו אותי....ואני אחווה דחייה....שזה כמו שחוויתי בסיטואציה אחרת לגמרי, מזמן.
מה שקורה בתהליך התבוננות כזה הוא שאנחנו מבינים מה הפחד העמוק יותר,
ומכירים בו,
נותנים לו מקום,
והמתח יכול מאוד לרדת כשאנחנו עושים את זה.
אפשר בתהליך הזה גם לשאול, עד כמה בטוחים אנחנו שהדבר הנורא שאנחנו מדמיינים באמת יקרה.
זה מאוד מעניין, כי לרוב תסריטי האימה שלנו הם מעל ומעבר למה שסביר שיקרה.
למשל,
ננגן לא במיטבנו בקונצרט, וזה לא נורא. אולי אף אחד לא באמת יתרגש מזה.
אפילו אותם אנשים שכל כך חשובה לנו דעתם. הרי גם הם אנושיים, ולא כולם במיטבם תמיד.
4. לשים לב לתחושות הגוף שקשורות לפחד ודאגה וכד'.
להיות במודעות של החוויה בהווה ולאפשר שם הקלה כלשהי, למשל בעזרת נשימות.
הגוף והנפש כל כך קשורים שזה יכול ממש להשפיע על הלך הרוח והמחשבות והעוצמות הרגשיות.
5. לשים לב לאותם תסריטים של אימה של מה יקרה אם.... ולזכור שאלה תסריטים, ולא מציאות,
לראות אותם רצים להם, ולהתאמן (כן, זה אימון) ב-לא לרדוף אחריהם,
לא להיתפס בהם,
לא להאמין להם כל כך.
להישאר עם התחושה, עם האנרגיה של החוויה בהווה, ולתת לסיפור לרוץ בלי שנרוץ אחריו.
6. כל זה ברוח של עדינות, ידידותיות, כבוד לעצמנו, הכרה באנושיות ובטוב שלנו כבני אדם.
יש גם תרגילים נוספים שנועדו להעביר את הפוקוס שלנו מ-"מה יגידו או יחשבו עלי"? ל-"מה אני רוצה לתת לקהל, לעולם"?. אלה תרגילים שפיתחה מדלין ברוזר ואני מאד שמח ללמד אותם פעם אחר פעם.
וזה הזמן לשלב השאלה הזהה:
איך אפשר לשמר מוטיבציה לתרגול?
לאנשים שונים יש מוטיבציות שונות.
השאלה היא מה המוטיבציה הנכונה, הכי בריאה לכל אחד?
לנסות לתחזק מוטיבציה שלא מיטיבה איתנו לא באמת מועיל.
למשל, לפמפם לעצמנו כל הזמן שאנחנו צריכים להיות הכי טובים, אולי מתאים לחלקנו,
אבל להרבה זה מאוד לחוץ, מאוד מתוח, אפילו אכזרי כלפי עצמנו ואחרים.
מוטיבציה טובה היא כזו שמרגישה בריאה, מרגישה שהיא נותנת חיים, נושמת, שכיף לנו להתחבר אליה פעם אחרי פעם, לאורך זמן.
למשל,
אולי להיזכר בכמה נעים לנו לשמוע ולהרגיש סאונד, קצב, הרמוניה, מלודיה, המרכיבים הבסיסיים של מוזיקה. אולי נעים לנו להיזכר באנשים שנותנים לנו השראה – מוזיקאיות ומוזיקאים, מהחיים שלנו או מהעבר,
מלחינות, מבצעות, מורות, וכו'-
ולהעריך את העובדה שהלב שלנו נפתח למה שהם עשו, מה שהן נתנו לעולם ולנו,
ושאנחנו ממשיכים את הנתינה הזו.
בזה שאנחנו שוב ושוב חוזרים לנגן,
אנחנו ממשיכים את השרשרת החיה הזו של בני אדם שמתרגשים ממוזיקה ורוצים לעשות אותה
ואפילו לחלוק אותה עם אחרים.
לבוא לאימון כשזו התחושה, זה יכול להיות מאד מרגש, כיף, ומהנה.
Comments