הטרוגניות אנושית זה שם המשחק

לפני שנה וחצי שלחו לי פודקאסט מרתק של חיות כיס

למה הרוקחת ערביה

מייסלון דלאשה בדיוק היתה בשלהי מחקר הדוקטורט שלה על השפעת מקום הלימודים,

ואפשרות ההשתכרות - משלח היד, בחברה הערבית.

הבנתי שמייסלון למדה כמה מחזורים מתחתיי בתיכון למדעים ואמנויות בירושלים,

ומיד הפעלתי את קשריי כדי למצוא אותה.

קיבלתי את הטלפון,

שלחתי הודעת ווטסאפ שממש אשמח לשוחח איתה,

ו -חיכיתי.

עברו חלפו יום, יומיים, שבוע וחודש,

ולא הגיעה כל תשובה.

בינתיים המשכתי בענייני... כשמדי פעם אני נזכרת בה ותוהה ביני לביני האם כדאי לנסות עוד פעם.

אחרי שנה וחצי! הגיע ווטסאפ :

אני לא יכולה להסביר כמה זה שימח אותי.

כמובן שמייד תיאמנו שיחה טלפונית.

מסתבר שמייסלון בדיוק קיבלה את תואר הדוקטורט שלה,

וכאשר עברה על הווטסאפ כדי לחפש אנשים שהיה לה חשוב לשתף אותם בארוע המכונן והמשמח,

היא גילתה את הווטסאפ המיותם שלי:)

שיחת הטלפון הראשונית שלנו ערכה יותר משעה.

שיתוף חוויות מבית הספר,

אתגרים,

מחשבות,

תסכולים...

הבנתי שיש לנו המון נושאים לדבר עליהם.

קבענו את פגישת הזום עם לא מעט התלבטויות במה נתמקד.

כמובן שהשיחה זרמה להרבה מאוד כיוונים מרתקים.

על תרבות, חינוך, הדרה של אוכלוסיות ממרחבים מסויימים,

מוסכמות חברתיות וזו רק ההתחלה.

תכירו - ד"ר מייסלון דלאשה:

מה הקשר בין בית הספר בו הילדים לומדים לאפשרויות משלח היד שלהם?

זה למעשה נושא עבודת הדוקטורט של מייסלון.

מייסלון בחרה לחקור את הנושא הזה בחברה הערבית.

מה הקשר בין בחירת בית הספר לבין משלח היד כבוגר.

באופן כללי,

כולנו חיים במוסכמות חברתיות ובמידה מסויימת בהסללה חברתית:

איפה מקובל ללמוד,

מה נחשב מקצוע טוב או מקצוע מכובד.

מייסלון גילתה שהטרוגניות היא שם המשחק,

ככל שילדים ובעקבותיהם ההורים יחשפו לדעות נוספות,

גישות,

יכירו אנשים העובדים במשלחי יד שפחות מוכרים בתרבות שלהם,

כך תהיה לילדים אפשרות בחירה גדולה יותר.

זה קיים בכל החברות ומאוד תלוי מקום מגורים ותרבות.

אבל בחברות מיעוטים,

בתרבויות מסורתיות וסגורות יותר, הדבר הזה בא לידי ביטוי בצורה הרבה יותר עמוקה.

החינוך הממלכתי ערבי לא נותן מענה מספיק איכותי.

הקשר בין מוסד הלימודים לאפשרויות ההשתכרות בהמשך

מאוד קיצוני בחברה הערבית.

ישנו אחוז קטן מאוד של תלמידים ערביים המגיעים לבתי ספר המאפשרים לימודים ברמה גבוהה

וחשופים למגוון רחב יותר של תחומים.

מדובר בעיקר בבתי ספר חצי פרטיים המנוהלים על ידי הכנסייה,

בתי ספר סלקטיביים.

בתי הספר הללו כמובן נותנים עדיפות לתלמידים נוצרים.

כאשר לעומתם,

התלמידים המוסלמים צריכים לעבור בחינות וסלקציה הרבה יותר קפדנית,

כולל בירור המצב הסוציו-אקונומי של המשפחה.

עלויות החינוך בבתי הספר מהסוג הזה הן גבוהות,

ולהורים השולחים את ילדיהם להתחנך שם יש אפשרויות כלכליות לשאת בעלויות הלימוד.

מה שמיייצר סלקציה על בסיס יכולת כלכלית,

וחסם גדול עבור אלו שידם אינה משגת.

המחקר התחיל מתוך הסיפור האישי

"זה למעשה סיפור בהמשכים:

למדתי בבית הספר למדעים ואמנויות (יאס"א) בירושלים.

באותה תקופה חקרתי את חווית הלימודים שלי כתלמידה פלסטינית -

חוויה מאוד מאתגרת.

מדובר בבית ספר פרטי סלקטיבי אליטיסטי עם דרישות קבלה מאוד גבוהות,

וכמובן גם דרישות מאוד גבוהות בזמן הלימודים.

חקרתי את הקושי שלי כתלמידה פלסטינית הלומדת בבית ספר יהודי.

הקושי היה שפתי, מערכתי לימודי וגם לאומי.

לבית הספר לא היה סט כלים מתאים להכיל תלמידים לא יהודיים.

הנושא של בית ספר מעורב היה חדש מאוד,

ולא היה סט כלים חינוכיים מתאימים שיתנו מענה לקשיים.

(עד היום לא קיימים מספיק כלים שיתנו מענה לצרכים בבתי ספר מעורבים)

החוויה שלי בבית ספר היהודי היתה חוויה מאוד נדירה,

והרגשתי מאוד בודדה בחוויה הזו של חיפוש הזהות והמשמעות.

רציתי להבין מה היה שם.

הצעד הראשון היה עבודת הגמר שבחרתי לעשות בזמן הלימודים,

מחקר שבסופו של דבר הוביל אותי ללימודי הסוציולגיה.

הבנתי,

שלא הייתי מגיעה לתחום הזה אלמלא הייתי בבית הספר הזה,

חשופה לתלמידים ולמורים מתחומים כל כך מגוונים.

בהשפעת החשיפה ללימודי הסוציולגיה,

הרגשתי שאני צריכה להמשיך ולחקור את הנושא.

זה התחיל מחשיפה למחקר על בתי הספר המעורבים:

בזמן הלימודים באוניברסיטה יצא לי לעבוד עם פרופ' יוסי שביט וד"ר אורי שוויד,

שחקרו את תופעת כלל בתי הספר המעורבים - תופעה שהיתה יחסית חדשה."

בחירת בית הספר היא רק צד אחד של הסיפור- מה קורה אחר כך?

הסיפור והמחקר סיקרנו את מייסלון להבין מה קרה אחר כך.

היא רצתה לבדוק מה קרה הלאה -

מה קורה עם הבוגרים האלו?

איפה הם עובדים?

מה הם עושים?

במקביל לבריחה מבתי הספר הממלכתיים הערבים,

מייסלון ראתה את התחזקות התופעה של הלימודים בבתי הספר הפרטיים הנוצרים.

בתי הספר האלו מושכים את התלמידים כלפי מעלה,

יש בהם אווירה ודרישה להצטיינות.

ועדיין על פי המחקר של מייסלון הבוגרים הולכים לאותם המקצועות המוסללים בחברה הערבית:

רפואה,

משפטים,

רוקחות,

מקצועות המאפשרים להיות מנותקים משוק העבודה הישראלי.

במחקר שלה, מייסלון בחנה לעומק:

מה ההבדל בין בתי הספר?

מה ההבדל בין הבוגרים שלהם?

ומה היה עדיף לה כמייסלון?

כלכלת מיעוטים/ שוק העבודה של מיעוטים -

כדי להבין למה הקשר בין בית הספר למשלח היד כל כך משמעותי ובעייתי בחברה הערבית,

צריך להבין מהי כלכלת מיעוטים.

שוק העבודה למיעוטים (באופן כללי בעולם)

הוא שוק חסום,

"כלא" תעסוקתי.

אחת מהסיבות להיותו של שוק העבודה חסום,

היא הגישה של "חבר מביא חבר".

זה לא אומר שבהכרח אותו החבר יסדר לי מקום עבודה,

אבל אותו חבר לפחות יחשוף אותי לאפשרות,

ואולי גם יתן לי המלצה שתעזור לי,

ואם הוא יהודי או לבן עבור הרבה מעסיקים זה יעלה את הסיכוי שלי להתקבל.

הנושא הזה מופיע בצורה מאוד חזקה במחקרים בארה"ב בין לבנים ושחורים,

זה נקרא גזענות בשוק העבודה,

אבל מדובר בטבע האנושי-

באופן טבעי אנחנו מחפשים להיות בקרבת אנשים הדומים לנו

לרוב זה באופן בלתי מודע.

בשפה המקצועית זה נקרא הומופיליה- הרצון להיות עם אנשים הדומים לנו.

זו אחת מהסיבות שבתי הספר המעורבים גזעית ולאומית,

מצליחים להגדיל את הסיכויים של בני מיעוטים לעבוד במשלחי יד שיש בהם אחוז גבוה יותר של יהודים ולפרוץ את אותו מעגל סגור של תעסוקה.

ולכן,

תלמידים מהחברה הערבית הלומדים בבתי ספר מעורבים,

זוכים לראות אפשרויות יותר רחבות,

נפתחות בפניהם יותר הזדמנויות,

משלחי יד מניבים יותר.

עצם השהייה בסביבה הטרוגנית כזו,

מאפשרת פתיחה של אפשרויות שלא היו חשופות בפניהם לפני כן.

חוסרים עצומים בחינוך הציבורי של החברה הערבית:

על פי המחקר של מייסלון,

הפער הגדול ביותר בין החינוך בחברה הערבית

לחינוך בחברה היהודית מתמקד בעיקר בלימודי האנגלית.

אנגלית היא אחת מהמיומנויות הנדרשות ביותר כדי להגיע למקצועות "נחשבים".

בנוסף,

אין שום הנגשה של מקצועות הקשורים לתרבות ואמנות במערכת החינוך הממלכתית הערבית

היכן שנמצאים 90% מהתלמידים הערביים.

במערכת החינוך הפרטית בתשלומי הורים - שם כבר יש יותר אפשרויות -

מה שמגדיל את הפער בצורה בלתי רגילה.

אנחנו שומעים על הרבה מאוד בתי ספר בחברה הערבית,

שנמצאים בראש רשימת בתי הספר המצליחים.

איך זה מסתדר עם המחקר שלך ומה שאת אומרת על מצב בתי הספר?

אין בוגרים ערבים ממגמות אמנות ומוזיקה מבתי ספר ערביים -

נתון עדכני לבגרות לפני שנה ושנתיים.

אמנם בשנים האחרונות צצו כמה מגמות מהסוג הזה אבל עדיין לא רואים את הבוגרים.

אין חוסר בכוח אדם- יש חוסר באפשרות להפוך את זה לחלק מובנה בחינוך מגיל צעיר.

בנוסף צריך תנאים פיזיים מתאימים,

לעבוד על שינוי תדמיתי פנים חברתי,

כדי שההורים יוכלו להבין את המשמעות של חשיפת הילדים למקצועות מסוג זה.

מה כל כך חשוב בחשיפה ללימודי האמנות?

קודם כל לאפשר את חופש הבחירה לילדים שבכלל לא מודעים לאפשרויות האלו,

ודבר שני - יש משמעות עצומה לתרבות אמנות, מוזיקה, בבניה של חברה.

לסיכום:

השיחה הזו היתה שיחה מרתקת מצד אחד ומורכבת מאוד מהצד השני.

המילה גזענות והסללה עלו בה הרבה יותר מפעם אחת,

במהלך השנים עבדתי לא מעט עם החברה הערבית -

בפרוייקטים משותפים וגם ממש בשטח, בתוך בתי הספר בחברה הערבית.

אני רואה את עצמי כמבינה באתגרים,

בחסמים ובמוסכמות החברתיות שלהם לפחות במידת מה,

ובכל זאת למדתי המון דברים חדשים מההקשבה למייסלון ומהמחקר שלה.

נ.ב.

לפני כמה ימים, במהלך כתיבת הפוסט הזה,

פגשתי תלמידה לשעבר.

תלמידה נוצרייה שהמשיכה בלימודי המוזיקה וכיום מלמדת במרכזי מוזיקה שונים בארץ.

שאלתי אותה למה כל כך חשוב לה ללמד?

חלק משמעותי מהתשובה היה כי המוזיקה פתחה לה כערבייה

המון אפשרויות שלא היו יכולות להיות לה אילולא למדה נגינה.

"זה חשף אותי לדברים שלא הכרתי,

זה הקנה לי עצמאות - לנסוע להאזין לקונצרט בתל אביב כשאני גרה בצפון -

מי בכלל חשב שזה אפשרי?

הנגינה אפשרה לי לפרוץ המון גבולות חברתיים,

גבולות של השכלה ושל יכולת להתפתח באופן אישי-

ואני רוצה לתת את המתנה הזו לילדים נוספים."

לעיסוק באמנות יש חלק משמעותי מאוד ביכולת ההקשבה פנימה לעצמנו,

הקשבה כל כך חשובה בעולם שעסוק בהחצנה.

היכולת להקשיב ולהסתכל פנימה היא יכולת מופלאה הבונה זהות וחוסן.

בנוסף, היכולת הזו מחדדת את החושים החוצה ומאפשרת הקשבה,

התבוננות והכלה של תרבויות ודעות מגוונות.

כמו שמייסלון אומרת זו יכולת שבונה חברה.

ובעיני- חברה טובה יותר.

נשמח לשמוע מה אתם חושבים על הטרוגניות, חינוך לאמנות והקשבה.

השיחה המלאה בערוץ היוטיוב שלנו - מכאן